[EW]
השאלה השבועית מהפעם הקודמת (לפני כמה חודשים), הפעם בחסות דסי:
שלום חברים! אתמול נלחמנו בקרב אפי נגד הכאוס, ובו ציידת המכשפות אדל קצלבאום בגדה באמון שנתנו בה, ובאופן המילולי ביותר תקעה לנו סכין בגב. למרבה הצער, זו כנראה לא הפעם הראשונה שבה חווינו בגידה בחיינו. ספרו על מקרה אחר בו נבגדתם באופן גורלי וכואב, בגידה שהשאירה בכם את חותמה. אולי עד היום אתם מחפשים אחר הבוגד או מי ששלח אותו. או: ספרו על מקרה בו נאלצתם אתם לבגוד במישהו, אולי כי חשתם בזמנו שאין לכם ברירה, אולי כי אז הייתם אנשים שונים, ואולי המעשה הזה מלווה אותכם עד היום ומשפיע על החלטותיכם.
מריון
כולם קראו לה 'הלגה המבורכת'. בשכונת המזח על גדות ה-talabac באלטדורף, היכן שמאריון גדלה, הלגה עשתה ניסים. כאשר לואי חזר מהדארק וולד עם עיניים שלא הפסיקו לדמם, היא עצרה את הדימום במגע יד אחד; כאשר אלטול, הבן של בריאנה, רתח וקדח אחרי שננשך על ידי עכברוש, הלגה הצליחה להרגיע את הדלקת ולהוריד את הקדחת; וכאשר ה- plague הגיעה גם לאלט דורף, היא פסחה על השכונה של מאריון כמעט כליל, בזכות ההתערבות הרפואית וההוראות הנבונות של הלגה. אפילו הכוהנות המסורות ביותר של שלייה לא הצליחו להציל אנשים כפי שהלגה הצילה אותם. מאריון גדלה עם חיוכה וידיה הנעימות של הלגה מטפלות בכל מכאוב ומחלה, שלה ושל משפחתה.
לכן, כאשר ציידת המכשפות זאהלם הגיעה לשכונה כדי לחקור את הניסים בטענה שאלו כוחות תוהו, אף אחד לא היה מוכן לעזור לה, בטח ובטח שלא מאריון. למעשה, תושבי האזור ירקו מאחורי הגב של זאהלם כאשר חלפה על פניהם, ולאחר שווידאו שהיא לא שומעת מלמלו לעצמם שמחסלות השחטים האלו ביצ'יות כולן ורק באות להרוס דברים טובים ולעשות לכולם חיים קשים יותר כדי להראות יותר טוב בעיני האלקטורים. כולם עשו הכול – בגבולות מה שלא ייסכן את עצמם, מן הסתם – כדי להגן על הלגה ולהפריע לזאהלם.
ואז הגיע הלילה בו הבית של מאריון ומשפחתה עלה באש בהתפרצות קסם עזה. הוריה של מאריון ניספו בלהבות, והיא נשרפה קשות ושאפה כמות רצינית של עשן. נשקפה סכנה של ממש לחייה. בזמן שנדדה בשנתה בין חיים למוות, היה רגע אחד בו לפתע הייתה צלולה לחלוטין, בו שמעה קולות מוזרים של… זימרה? ופקחה את עיניה.
מאריון מצאה עצמה שכובה על מיטה לבנה רכה עם סדיני משי צחים. האור היה נוגה אבל גם באופן מוזר ירקרק? ואז ראייתה הצטללה. סביבה במעגל עמדה קבוצה של אנשים בגלימות שחורות ובראשם לא אחרת מאשר הלגה, גבוהה וחמורת סבר יותר ממה שמאריון אי פעם ראתה אותה. מימינה נפרש שולחן מתכת קר למראה, ואליו הייתה קשורה ציידת המכשפות זאהלם, עירומה לחלוטין, פיה חסום, ובעיניה נשקפים ייסורי זוועה. על עורה של זאהלם, פניה וגופה כאחד, החלו לצמוח גידולים, מעין בעבועות כאלו, שהלכו וגדלו ככל שהזימרה גברה.
'אדוננו נרגל, תן נא את מתנותך לציידת המכשפות הזו, לכופרת הזו אף שאינה ראויה לנשיקותיך! בשם עבדיך ומשרתיך הנאמנים, נשק אותה עד שלא יוותר מבשרה זכר, וחוס עוד יום על חייה של הבחורה הצעירה הזו, שבוודאי יום אחד תשוב אל חיקינו ותברך אותך על מתנת החיים שנטעת בה, ותשיב לך כפליים בחייה שלה!'
הלגה עמדה בדיוק בין מאריון וזאהלם ופרשה את זרועותיה. כאשר שרווליה הופשלו, ניתן היה לראות על החלק הפנימי של זרועה את הסמל של נרגל, וסביבו כמו חרקים המתרוצצים מתחת לעורה. הגוף של זאהלם החל לרעוד, והבעבועות על עורה החלו להתפוצץ ברפש ירקרק.
מאריון לא הייתה קשורה. היה רגע בו יכלה לצעוק, למחות, לברוח, לנסות לעצור את הטקס, להציל את זאהלם, להתחנן בפני הלגה לעצור.
היא לא עשתה דבר מהדברים הללו. במקום זאת עצמה את עיניה ונתנה לכוחו המרפא של נרגל לשטוף את גופה, לנקות את ריאותיה מעשן, לאחות את הבשר, להשיב את העור ולהקל על הצריבות כך שכל שנותר היו צלקות. בו בזמן זאהלם התפוצצה מבחוץ ומבפנים.
כך מאריון, בפעם הראשונה והיא מקווה האחרונה בחייה, בגדה בעצמה. היא חבה את חייה לנרגל, שבוודאי יום אחד יבוא לגבות. וציידת מכשפות מתה בייסורים נוראיים כדי שהיא תחיה. מאריון מעולם לא סיפרה על כך לאיש, וככל שידוע לה, הלגה עדיין 'מרפאת' בבטחה ובהצלחה בשכונת המזח של אלטדורף.
ולכן, כאשר מאריון הרגישה את הסכין של אדל קצלבאום ננעצת בתוך גבה וחודרת אל עבר עמוד השידרה שלה, קול קטן לחש בראשה: 'נו, ידעת שהיום הזה יגיע. ואת יודעת שזה מגיע לך.'
רמברכט (דב"ש)
רמברכט לא האמין בקונספט של "בגידה", כי הוא מראש לא האמין באמון. האצילים הסטירלנדים שמימנו אותו ואת המעגל האדום, קבוצת האגיטייטורים של רובע המזח באברהיים, שילמו לו מספיק כדי שיאמין רק בדברים שביקשו ממני להאמין בהם.
זה לא תמיד היה ככה – לפני שבע, שמונה שנים, היה רמברכט נזרק לכלא מדי שבוע-שבועיים, על בסיס קבוע; היו לו יחסי היכרות וסלידה עם ראש המשמר בתקופתו, יאשק "שתי שיניים" בורנדהיימר. באותה תקופה היה קל לזעוק, היה על מה לזעוק, האלקטור המטורף – וכולם ידעו שהוא מטורף – היה מטרה קלה ופשוטה. לא נעים לומר, אבל במובנים רבים, רמברכט התפרנס מלהיות אגיטייטור – רבים נתנו לו נדבות, כדי שימשיך להגיד בשמם את מה שכולם ידעו. חייבים להעיף את האלקטור, חייבים להפסיק עם הגזירות, בוא תתארח אצלנו לארוחת ערב ותספר לנו על התלונות (יש מלא) ומה אפשר לעשות (לא הרבה).
אך אז הגיעו אל המעגל האדום חברים חדשים, שנמלטו מהמרד הגדול בדרום סטירלנד. אנשים עם דעות קשות, עם אמירות נועזות, על הפיכה של מעמד העריצים. ואז האלקטור המטורף נהרג, ואף אחד לא החליף אותו – ובראש העיר והמדינה עמד אחד מאיתנו, מפקד שעלה מתוך השורות, והצליח לשמור על מעמדו למרות מאמצים בלתי פוסקים של האצילים שביקשו להחליף אותו במשרת משלהם. רמברכט התחיל להאמין שבאברהיים באמת יכול להיות אחרת – וזו ממש האמונה אותה רצו אצילי סטירלנד.
ואז התחיל להיכנס כסף – הרבה כסף – ממקורות נדיבים בסטירלנד, ואומנם רמברכט ידע בליבו שאלו הם אצילים שמבקשים לגרום למהומה פוליטית באברהיים פשוט כי זה מושך את המתלהמים מארצם שלהם, אבל הכסף איפשר לעשות כל כך הרבה! עלון שבועי, התכתבויות ושליחים של ממש עם קבוצות דומות בנולן, מתנות לבתי אצולה מקומיים כדי שיזמינו אותך לשיחות סלון, נסיעות אל הכפרים והעיירות לשיחות עם קובעי דעת קהל, בתי מחסה וסליקים סודיים של נשקים, לקראת האלימות שעוד עלולה להגיע.
את כל זה אפשר יהיה לעשות, כמובן, אחרי שנתבסס תחילה. רמברכט וחברי המעגל האדום היו זקוקים, למשל, לבית משלהם, עם משרד ובית דפוס. וצריך כמובן דפים איכותיים בשביל הדפוס, ומשחת שעם כדי לשמור עליהם מפני הגשמים. וראוי לשלם על החובות של בני המשפחה של כל אחד מחברי המעגל, על מנת להבטיח שיוכלו לפנות את כל זמנם למען המטרה.
כשהוא משוכנע שאוטוטו מגיע השינוי האמיתי, אך ללא כל כוונה להתחיל אותו, התעורר בוקר אחד רמברכט וגילה שבגד בעקרונותיו שלו עצמו.
בריוש
בזמן שהתקדם לעבר מעבר Black Fire, כשמולו מה שניתן רק לתאר כנחיל ירוק של יצורי כאוס שמאיימים על האימפריה ולצידו קבוצה גאה של לוחמי סיגמאר, ליבו של בריוש נצבט. ואז שוב. ושוב. עשרות, אם לא מאות, של סכינים קטנים דרך הלב שלו. או לפחות ככה זה הרגיש, הרי מה כואב יותר מלראות את נתיני האימפריה, ואברלנד בפרט, בורחים מהחזית, בורחים מירוקי העור, בורחים מהאחריות שלהם כלפי האימפריה.
"בוגדים!", הוא צעק לעברם בזמן שהם חלפו על פניו, " פחדנים! אתם לא ראויים לקרוא לאימפריה בית"! הוא לא הבין כיצד הם מעזים להתכחש לחוב שלהם לסיגמאר. ההסבר היחיד שיכל לחשוב עליו (וזה עזר שזה מה שכוהני הכנסייה צעקו ללא הרף), הוא שזה הכאוס. הכאוס נגע בליבם, וגרם להם לבגוד באימפריה ובסיגמאר עצמו. הכאוס גרם להם לפקפק בעצמם. זה הכאוס.
בריוש הבטיח לעצמו שלא משנה מה, הוא לעולם לא יתן לכאוס להתגבר על העוצמה של סיגמאר בליבו.
עדיף למות בשירות סיגמאר, מאשר לחיות תחת הכאוס.
