האויב שבינינו – הסיפור העגום של ברטי

[EW]

השאלה השבועית, הפעם בחסות אביב:
אנחנו מבלים את הלילה – אם לא את היום-יומיים שאחריו – באחוזה מפוארת של אציל מידלנדי! אחרי שינה מבורכת ולפני שנוחתים עלינו כל כוחות המשמר, הבילוש, המשפט, והדת של העיר, יש קצת זמן להסתובב באחוזה ו, בואו נהיה כנים, לחטט. איזה פריט מידנהיימי מעניין באחוזה של וון אשנבאך תפס את תשומת לבכם?

מנחה

הגמד מחסל הטרולים גילה את מרתף היינות – מסועף להפליא, עד כדי כך שהוא נמתח לתוך חלקים מה-Undercity – ויותר לא ראיתם אותו לעולם.

 

מריאן

במקרה של מאריון, זה לא בדיוק שהיא יצאה לחטט, אלא שמוזרות הגיעה אליה. בזמן שנחה והחלימה מפצעיה, הקדישה את הזמן ללכתוב מכתב לוון קאופמן, בו פירטה את כל מה שאירע בנוגע לוון אשנבק (לא הזכירה את אדל) והעתיקה למכתב את פריט המידע העסיסי וספר החשבונות שמראה שזה רק עניין של זמן עד שמשפחת וון אשנבק תקרוס. את המקור שמרה אצלנו כמובן. היא הייתה בעיצומו של סיום המכתב בבקשת רשות לזכות את וולפגאנג וון אשנבק מההאשמות נגדו, כאשר לפתע נשמעה נקישה על הדלת.

'כן?', קראה מאריון, מעט מופתעת. זו לא הייתה הנקישה הבטוחה של אגנס, ובריוש לא נהג להקיש בדלתות.

הדלת נפתחה והליידי מרגרט נכנסה, מעט מהוססת. 'ערב טוב, פרוליין קוסמת. באתי לראות איך את מרגישה.'

מאריון קמה מיד, כיאה לאדם הנמצא בנוכחות של בת אצולה.

'לא, לא, שבי, שבי.' מיהרה מרגרט לומר, וקרסה בעצמה בחינניות על ספת קטיפה (כן, בנות אצולה מסוגלות אפילו לקרוס בחינניות. הן לקחו בזה Ranks).

'מאוד יפה מצידך לבוא באופן אישי, הליידי מרגרט. לכבוד הוא לי. אני חשה הרבה יותר טוב, תודה רבה.'

'כמה טוב לשמוע!', חייכה הליידי מרגרט בביישנות, ולפתע פלטה, כאילו בהיסח דעת, 'ובמה את מעבירה את זמנך? ענייני קוסמים? כותבת מכתבים?'

עיניה של מאריון הצטמצמו לרגע. האם הליידי מרגרט מנסה בדרכה חסרת הניסיון לרגל אחריה? יהיה זה ממש לא נעים אם היא תאלץ להראות לה את המכתב המפרט שבית וון אשנבק עומד להתמוטט.

ואז מאריון הבחינה בסומק הקל העולה בלחיים של מרגרט והבינה לפתע שאולי מדובר במשהו אחר לגמרי.

'שמעתי שאת וה… הלורד וון קאופמן קרובים?' הסומק על הלחיים של מרגרט העמיק והפך לאודם של ממש. 'אה, הי הי! אם מותר לי לשאול.'

הלורד וון קאופמן?! מאריון התאפקה לא לחייך. שמחה שהמסיכה איפשרה לה לשמור על ארשת פנים רצינית תמיד, ענתה בקול נייטרלי, 'אני בסך הכול הנציגה שלו, הגבירה.'

'את… את בוודאי יודעת אם יש לו אה,.. בחורה מיוחדת, בבית, אם כך?' מרגרט הישירה מבטה אל מאריון, ומאריון הופתעה להרגיש סימפתיה לליידי התמימה הזו.

'לא שידוע לי, הגבירה.'

'אם כך, אוכל לבקש ממך לשלוח לו את זה, בשמי, ביחד עם מכתבך, ואולי… להגיד לו מילה טובה עלי, על כמה עזרתי לכם?'

הליידי מרגרט כמעט השליכה לידי מאריון שני חפצים קטנים, ופחות או יותר נמלטה מהחדר, אדומה כמו עגבניה ודומעת למחצה.

מאריון פתחה ידה והביטה בחפצים. היה שם מכתב קטן, מקופל וחתום ומריח מבושם פרחים, ותליון זהב. מבלי משים פתחה את התליון וראתה בו פורטרט קטן ויפה של הליידי מרגרט, שיערה הזהוב גולש בגלים חיננים על כתפיה.

מחייכת לעצמה, מאריון הוסיפה את התליון והמכתב למכתבה, ואף הוסיפה שורה קטנה במכתב בה ציינה שאומנם הגבירה מרגרט לא העיפרון החד ביותר במגירה, אבל היא כן בחורה טובה, והיורשת האחת והיחידה למשפחת וון אשנבק.

 

אגנס

אגנס עברה ברפרוף על הספרים שהיו לוון אשנבאך בספריה. רובם המוחלט היו ספרי דת אולריקנים, ואגנס ניסתה למצוא עניין בדת שעתידה לתת חסות לטקס שהם הגיעו עד לכאן בשביל לבצע, אבל זה היה מייגע מדי. הרבה דיבורים על ברברים, כוח מתפרץ, אמונה עזה, מלחמה וכדומה, ובלי התאטרליות של בריוש הסופרלטיבים על כוחו של האל ומאמיניו פשוט לא נגעו לה.

אבל בין כל הספרים המפוארים היא מצאה ספר אחד קטן, שכלל סיפורים נבחרים מהטקסטים הדתיים ופרשנויות שלהם שהיו שונות מהרגיל: לא מפארות את סערת המלחמה, או את כוחה של האימפריה כגוף גדול ומגובש, אלא מהרהרות בדמותו של הזאב הבודד, הלוחם האחד שעוטה על עצמו את החורף, קר ושקט ומרוחק, ומשתמש בו כפגיון שננעץ בלב אויביו.

קריאה מעניינת לימים הקרובים.