[EW]
השאלה השבועית הפעם בחסות דסי:
המנחה שלנו טוען שלוקח בערך שישה ימים להגיע להזדככות פנימית הנדרשת לקראת הטקס. במהלך הימים הללו ניתן לעשות דברים נוספים, כל עוד הם יחסית על אש קטנה – לדוגמא, לברר חדשות מחברי מקדשו של סיגמאר, לרקוח מרקחות, לתצפת על הקוש, או לנוח ולהתרפא – אבל לא דברים הדורשים את מלוא תשומת לבנו, כמו לצאת למסע צייד אחר גריפון אגדי. מה אתם עושים במהלך ששת הימים הללו? ו/או תארו את הטקס או התהליך דרכו אתם מזככים עצמכם.
מריאן
מאריון מזדככת במהלך ששת הימים הללו על ידי כך שהיא נמנעת מלעשות channeling או קסמים, וכך מטהרת את גופה ונפשה מרוחות הקסם אשר, בואו נודה בכך, כולן נגועות ברמה זו אחרת בזינץ. כמו כן זו הזדמנות עבורה לנסות ולגלות איזה אדם היא ללא הקסם. במשך רוב הזמן הזה היא נחה ומתרפאת, ומרגישה קצת חסרת אונים בלי הלחשים שלמדה לסמוך עליהם כל חייה.
לאחר ארבעה ימים משעממים למדי, נשמעה לפתע נקישה על הדלת. מאריון קמה ופתחה את הדלת לתרזה, אם הבית.
'אנשי המשמר של הר הלסטרום מחכים לדבר עימך בכניסה לאחוזה, פראו קוסמת.' תרזה קדה קלות.
מאריון מיהרה לרדת אל הכניסה, שם פגשה את אריק, אחד מאנשי הלסטרום שהכירה עוד מאז שעזר לחבורה לפרוץ למחסן של מרקהיים.
'פראו קוסמת, מצאנו גופה בתעלה שנרצחה באופן… חשוד. רצינו לבקש את עזרתך בבירור אם מעורב כאן Dark Magic.'
מאריון הלכה אחרי קבוצת המשמר אל חלק דרום-מערבי של התעלה. על הגדה הקרובה נחה גופתו של גבר צעיר, בן לא יותר מעשרים. [יש כאן מפה נחמדה של מידנהיים].
אכן, לא היה צריך להתאמץ במיוחד עם Magical Sight (לא דורש channeling – מאריון לא רימתה) כדי לראות שהוא נרצח על-ידי כוח כאוס. עיניו היו מלאות בעתה אך בו זמנית נסוכה על פניו הבעה של התענגות, והעור על צווארו היה מלא בפצעים סגלגלים, ספק נשיקות ענוגות וספק נשיכות פראיות של חיה.
בזמן שמאריון דיווחה כל זאת, ואף הוסיפה שרצח כזה נראה כמו עבודתה של כת סלנש, זעקת שבר נשמעה מאחוריה.
'ברני, הוי ברני שלי!' היא הסתובבה לראות איש זקנה בסחבות, אחת הרוכלות המקומיות, קורסת על ברכיה.
'כעת לא נותר לי דבר.' התייפחה הזקנה.
מאריון ואריק ניגשו אל הזקנה, הסתירו את המראה המזעזע של הגופה, הרגיעו אותה ככל שיוכלו, וליוו אותה אל ה-Drowned Rat [פונדק מספר 19 במפה].
לאחר שמאריון הזמינה לה תה מרגיע מהסוג שאגנס לימדה אותה שעוזר לסערת רגשות, הזקנה סיפרה להם שממש לפני פחות משבוע איבדה את בתה. היא הייתה די בטוחה שגם בנה אינו בין החיים, שכן הוא נחטף, אבל עוד הייתה לה תקווה. עכשיו גם תקווה זו נגוזה.
'ברני שלי נחטף לפני כמה שבועות,' סיפרה הזקנה, 'וברטי שלי, תמיד ילדה טובה, הקריבה את עצמה בניסיון להציל אותו. אני לא מאמינה לדבר וחצי דבר ממה שאומרים עליה. אני יודעת שתמיד הייתה טהורה, ושהיא מתה במאמץ להיות אחות טובה. שאולריק יקבל אותה אל חיקו.' מלמלה הזקנה בין הדמעות.
מאריון הרגישה ממש לא בנוח לפתע. 'אני כל כך מצטערת לשמוע. יש אולי… משהו שאני יכולה לעשות בשבילך? כל דבר?' היא שאלה כמעט בתחינה.
'הוי תודה, פראו קוסמת. מאוד טוב מקוסמת רמת מעלה כמוך לתת תשומת לב לעובדת כפיים פשוטה כמותי.'
מאריון לא הייתה בטוחה כלל שמגיעה לה תודה במקרה הזה.
'אם זו לא טירחה, מבחינתך, פראו, אודה לך עד אין קץ אם תוכלי לארגן לבני קבורה ראויה.'
מאריון הנהנה, אמרה שתטפל בכך מיד ועכשיו, ופחות או יותר נמלטה מהפונדק.
בעזרת כמה שילינגים בידיים הנכונות היא גייסה כוהן של מור ששר תפילות בעת שחפרה עם מעדר באדמת הגדה הבוצית ומלאת הסלעים. לו רצתה, הייתה יכולה לפעור בור בשתי דקות בעזרת Fault of Form. אבל היה משהו נכון ומזכך בכך שהחפירות נמשכו כמעט שלוש שעות, והשאירו את בגדיה מלוכלכים וידיה מיובלות. [התוצאה המכנית, אני מנחשת, היא שאחד ה-critical wounds נשאר, כי היא בכל זאת התאמצה ולא רק נחה בששת הימים הללו. לבחירת המנחה?]
במבט אחרון אל ברני ביש המזל רגע לפני שהכוהן הוריד אותו אל תוך הבור, מאריון הודתה בפני עצמה שנראה כי היא וחבריה סרחו מדרך ה-Righteous Paragons והבטיחה לעצמה לעשות מה שאפשר כדי לשוב אל הדרך הנכונה. כצעד ראשון, השליכה את הספר עם הסודות של סלאנש, על כל סודותיו המפתים, על הגופה, ונתנה לו להיקבר מתחת לתילי האדמה.
אגנס
אגנס חיה בעיר כל חייה הבוגרים. הרעש, ההתרחשות הבלתי פוסקת, התנועה ברחובות כמו תל נמלים תזזיתי – כל אלה מוכרים לה. אבל באברהיים, בתוך כל הרעש היה הבית שלה, המבצר הקטן שיכלה להכנס אליו ולהתרחק מההמון, לחשוב, להיות בשקט עם עצמה.
במידנהיים אין את זה. חדרי הפונדקים שנדדו ביניהם היו פרטיים בקושי, ובחצי מהם הם הותקפו באישון לילה. הרחובות עדיין בלתי מוכרים, מאיימים, גם בזרותם וגם, ובכן, בכתות התוהו ששורצות בכל פינה.
אגנס צריכה קצת שקט. בימים הקרובים היא יוצאת מדי בוקר אל היער שמקיף את העיר, שלמרות שלהי הקיץ עדיין קר ואפילו מכוסה שלג פה ושם. היא הולכת בין העצים, מנקה את עצמה משאון העיר, מהמוניטין ומהמחויבויות שדבקו בה מכל עבר, מתחושת האשמה על פזיזות וחוסר זהירות שהביאו לפגיעה באנשים. היא מנצלת את שעות האור הארוכות בסקירת האדמה והצמחיה, ומוצאת כמה מרכיבים מעניינים, מעניינים בהחלט. דומה שהיער מוצא דרכים משלו להפטר מיצורים בלתי רצויים, ואולי יש מה ללמוד ממנו.
אגנס מופתעת לגלות שהדממה שבטבע לא גורמת לה לחוסר נוחות. להיפך, יש משהו נקי כאן. המחשבות ממוקדות יותר, נכונות יותר. המטרות ברורות יותר. הכעס משויף לחוד פגיון שיודע את יעדו.
בריוש
בריוש מעביר את הזמן בלחזק את אמונתו בסיגמאר, שכן רק הוא יודע כמה האימפריה באמת בסכנה, ולא רק מבחוץ. כפי שהם ראו, הכאוס חודר עמוק, וכנראה שלהכות בו בגבול הצפוני של האימפריה זה פשוט לא מספיק.
לאחר כמה שעות תפילה והחלפת סיפורים עם גרגור במקדש של סיגמאר, בריוש יצא לרחוב. "מאריון עושה דברים של קוסמים, אגנס עושה… סיגמאר יודע מה. זו ההזדמנות המושלמת להכניס קצת רוח קרב במינדהאיימים האלה!"
"מידנהאיימים! אל תתנו לפחד לאחוז את לבכם! הכאוס בשערי האימפריה! האימפריה זקוקה לכם! הקיסר זקוק לכם! סיגמאר זק–" יד גדולה אחזה את הכתף שלו. יד אחרת את הכתף השניה.
"בריוש, נכון? תקשיב, אנחנו מודים לך ולחברות שלך על העזרה. אבל אנחנו נאלצים לדרוש ממך להפסיק עם קריאות האבדון שלך. זה לא אוורהיים פה. אתה בעיר של אולריק."
בריוש החוויר, ולראשונה זה לא היה מאובדן דם. אולי זו הייתה העייפות של הימים האחרונים, אולי זה היה סיגמאר בעצמו שהנחה אותו, או אולי זו הייתה העובדה שעמדו מולו 6 שומרים חמושים למשעי – אבל הוא החליט שהמוניטין שהחבורה בנתה לעצמה בחודשים האחרונים חשוב יותר מכניסה לכלא על טבח שומרים, שהחטא היחיד שלהם היה לסגוד לאל הלא נכון.
הוא הפסיק לצעוק, ושם פעמיו דרומה. שם, מוקף באנשים מהמעמד שלו, הוא ידע איך להתנהג. הוא ידע מה לעשות ומה לא לעשות.
"הרימו נשקיכם, חבריי! הכו בכאוס! אל תאכזבו את האימפריה! חייכם למען עתיד טוב יותר לכולנו!!"
בבוקר למחרת בריוש חזר לאותה נקודה, אך הכיכר הייתה ריקה. "ידעתי. ידעתי שאפשר לסמוך על ה brass tier שיגן על האימפריה", הוא חשב לעצמו. באותו הזמן כל הסוחרים מילאו את הצד השני של הרחוב, איפה שהיה שקט והרבה פחות דיבורים על כאוס. כאוס לא היה טוב לעסקים.
