[EW]
השאלה השבועית נכתבה הפעם בידי אביתר:
השאלה השבועית מובאת אליכם בחסות סיגמאר. "סיגמאר! כשאולריק לא גבר מספיק".
הרי ידוע שכולם באימפריה מאמינים וסוגדים לסיגמאר, בין אם הם מצהירים על זה בפומבי או לא. אם אתם מחוץ לארון ומצהירים על אמונתכם בסיגמאר בפומבי – ספרו על רגע, או תקופה, שבה הרגשתם שהאמונה שלכם רעועה. מה גרם לכם להרגיש ככה? איך זה השפיע אליכם? איך חזרתם להאמין אמונה שלמה וחסרת מעצורים בסיגמאר?
אם אתם עדיין לא מוכנים להודות שאתם, עברכם ועתידכם, וכל רכושכם שייכים לסיגמאר ולהגנת האימפריה – ספרו על אירוע או תקופה שגרמו לכם לחשוב על להקדיש את עצמכם לאלים (סיגמאר או אחד מהטיפשים האחרים), והאם בסוף הרגשתם קרובים יותר לדת, או למעשה רחוקים יותר (ולכן טועים).
בריוש
אצל בריוש ההרגשה הזאת הציפה אותו ברגע הכי גרוע שיכול להיות. פנים אל פנים מול אורק מכוער, לאחר הרבה ימי לחימה ארוכים. הנשק שלו שמוט על הרצפה, הוא נאבק באורק שלא הראה שום סימן של עייפות.
בריוש לא מרבה לדבר על זה, ובהחלט לא גאה בעצמו כשהוא נזכר בזה, אבל הוא רצה לוותר. שוכב על העפר כשמעליו מפלצת ירוקה נוהמת ומוכנה לקרוע לו את הגוף לגזרים ולצידו חיילים רבים וטובים שכובים מתים.
"זה יהיה כל כך קל לוותר. אם אני רק ארפה את השריר הזה, היד שלו תמעך לי את הגולגולת. ואני אוכל לנוח. אני אוכל להצטרף למשפחה שלי. נתתי את כולי לסיגמאר, וככה זה נגמר??"
בריוש וויתר. אבל לסיגמאר היו תוכניות אחרות.
בריוש הפנה את הראש באינסטינקט וידו של האורק פספסה את הפרצוף שלו בסנטימטרים בודדים, ובמקום להרוג אותו האורק נשאר עם אוזן אחת ביד. ובמה שאין לו הסבר אחר פרט להשגחה אלוהית – ראה בריוש את אחד מחבריו לכנסיה נופל מת לצידו, כשתליון המתכת של כוכב השביט של סיגמאר שהיה קשור לצווארו נפל לידו של בריוש.
בריוש זעק זעקת קרב, מהולה בכאב, ותקע את התליון בעין של האורק. ואז בעין השניה. ואז בגרון. לא צריך להכביר במלים, אבל מספיק להגיד שכדקה מאוחר יותר והשקעה נכבדת של כח, בריוש קם וצלע בחזרה לאוהלים בקו ההגנה של האימפריה, כאשר הוא צולע ומדמם, מחזיק סמל סיגמאר גאול מדם ביד אחת, וראש אורק חסר עיניים מדמם ביד השניה.
והוא מעולם לא הטיל ספק בסיגמאר מאז.
מריאן
היה זה בערב שאחרי המבחנים האחרונים לסמסטר של הקורס של פרופסור ריקמן, הידוע במבחני שבע-שעות-על-ההיסטוריה-של-מסדר-
הם התגנבו מועדים ומגהקים לעבר המקדש של סיגמאר. הרוחות הקרות באלטדורף בשעות הקטנות של הלילה אוששו קצת את מאריון, ומעט יותר מפוקחת היא החלה לחשוב שאולי זה לא הרעיון המבריק ביותר ששמעה אי פעם. אבל הם כבר הגיעו לפתח הבניין וכבר היה מאוחר מדי להתחרט. עוזר השמש של המקדש עמד בפתח לוודא שכוחות הכאוס לא צובאים על המקום בלילה, אבל ארבעה cantrips מארבעה קוסמים בלבלו אותו דיו כדי שיוכלו להסתנן פנימה ולהגיע ממש עד המזבח. נחירותיהם הרמות והמסוקסות של ה-zealots וה-priests נשמעו מחדר השינה/המחסן שלמטה, אך איש לא היה בחדר הראשי.
'איזו יופי! הו זה יהיה מעשה היתולי שאין כמותו! ידברו עלינו כל השנה!' פרץ ריק בלחישה נלהבת, ומיד קרב אל הפסל חמור הסבר של סיגמאר והחל להרקיד את ידיו להטלת הלחש. תומאס הצטרף אליו, אבל מאריון ומורטי עמדו בצד ורק הביטו במתרחש באי-נוחות מתגבר. אולי עדיף בכל לוותר על העניין הזה, לחזור למעונות וללכת לישון?
בשיאו של הלחש, ממש כשהפסל היה אמור להתחיל להשתנות, ברק פרץ מידיו הנשואות למעלה של סיגמאר, בדיוק היכן שהפסל אחז בפטיש הענק, ופגע ישירות בריק, שהספיק לזעוק לפני שהותח בחבטה אל רצפת המקדש. ה-Zealots התעוררו בשאגה: 'כוחות התוהו עולים עלינו! נמגר אותכם אחד וכולם, כופרים! התפללו וחזרו בכם ברגעים האחרונים שלכם על פני האדמה!'
מבלי שהספיקו לוודא שהוא בסדר, מאריון, ריק, ותומאס הרימו שלושתם את מורטי ונמלטו משם כל עוד נפשם בם. אבל רגע לפני שהסתובבה לרוץ, היה נדמה למאריון שהפסל של סיגמאר מביט ממש בה, ושעיניו רושפות בתוכחה.
מורטי התאושש, אבל השיער על גופו, על ראשו, ועל פניו לעולם לא ייצמח שוב, ועד היום מאריון לא הצליחה להתרגל לעיניים חסרות הגבות והריסים שלו.
זה לא שמאז היא *מאמינה בסיגמאר* בדיוק, כי אמונה מכילה בתוכה את הרמז לכך שהיחס שלה אליו הוא יחס דתי. זה לא בדיוק איך שהיא הייתה מגדירה זאת. אבל היא מכבדת אותו, וגם קצת פוחדת ממנו. לעולם לא תעשה שטויות כאלה שוב, ולפעמים עולה בה החשש שאולי בכל זאת קיים בעולם דבר מה חזק יותר מרוחות הקסם, ושאולי הדבר הזה מנוגד באופן מהותי לכוח שאליו התמסרה כל חייה. כאשר עולים בה מחשבות כאלה, היא ממהרת להטיל איזה cantrip נחמד על איזה עכבר חולף כדי לנער אותם מראשה ולהמשיך בסדר היום.
המנחה
כשאיבד פיטר גוספודין את רגלו, היה זה בקרב של מעבר הנצים, כנגד עדר אנשי החיה של קרזראק חד-העין, יריבו המושבע של האלקטור בוריס טודברינגר. כאחד ממשלחת המלווים מטעם כנסיית סיגמאר, הוא נלחם בכל העוז שאפשר היה לצפות ממנו, על אף – או במיוחד – בגלל שנלחם תחת דגל אולריקי, בארצם של המידלדנים הנאמנים לאב החורף, ובשמו של מנהיגם.
רגלו של פיטר נקטעה לא בזמן הקרב, אלא בזמן שהצבא ניסה להימלט ממפולות הבוץ שהמיטו עליהם השאמאנים השטניים של אנשי החיה, עוד אחת מהמלכודות הארורות של קרזראק, הטקטיקן המבריק. פיטר חזר למידנהיים ללא רגל, אבל אחרי מספר שבועות של החלמה ומנוחה בהוספיס שילאני, ושיחות עם מנהיגים רוחניים, הוא יצא מחוזק באמונתו. האחות השילאנית איתה שוחח – ורקם קשרים מסוימים – במהלך השבועות האלו, עזרה לו להתמצא בכתבים ולהתחזק במחשבה שהקרבה למען שלמותה של האימפריה היא הקרבה שסיגמאר לא רק מצפה ממך, אלא אפילו מעריץ. הרי הוא עצמו העניק את כל חייו, ואת גופו ממש, למען הגנה נצחית על האימפריה האנושית האדירה. תפקידו של פיטר במילוי חובותיו לסיגמאר אומנם השתנה, ולא יהיה עוד בשדה הקרב, אבל המחויבות והנכונות עדיין שם.
מעודד, חזר פיטר אל חובותיו החדשות. את שלי עשיתי, את שהקרבתי – הקרבתי. למען האימפריה, שלום הקיסר, וכבודה של מידלנד.
רק אז שמע כוהן הקרבות על המכה הנוראה שחטפה מידלנד, ישר בכבוד. בקרב מעבר הנצים איבד האלקטור בוריס את שתי עיניו – קרזראק עצמו הוציא אותן עם קרניו החדות, ויש שאומרים שהמארב כולו תוכנן רק כדי שיוכל שר החיה לאגף ולתפוס את יריבו, כדי להחזיר לו, ובכן, עין תחת עין.
כסיגמרתי אדוק, האמין פיטר שהאלקטורים, כמנהיגי ארצות האימפריה, הם נבחרים אלוהיים, בעלי עוצמות רוחניות מופלאות, אצבעותיו של הקיסר, שהוא-הוא שליחו הישיר של סיגמאר באימפריה. פגיעה שכזו באלקטור היא כאב גדול, ובמיוחד כשהיה זה בקרב שבו פיטר עצמו השתתף. על שום מה איבד את רגלו? סתם כך, ללא הועיל? בעצם, חמור מכך – כחלק מתוכנית שטנית של אויבי האימפריה, רק כדי שיוכלו לעלוב בה?
משרתי סיגמאר האחרים אמרו לו שהוא מסתכל על זה הפוך – המטרה היא להתאמץ כמה שאפשר, אפילו ובגלל שהתוצאה לעולם אינה ידועה. (וכופר כל מי שטוען לדעת את התוצאה!). אי אפשר לשפוט את העבר בראי התוצאה. האמונה הסיגמרתית לא נוהגת לעסוק ביעוד – סיגמאר לא רוקם לך גורל עתידי מעורפל, שאותו עליך להשלים. אינך נמצא בעולם הזה כדי לשרת תפקיד מסוים בתוכנית מורכבת – אתה נמצא בו כדי לשרת, נקודה, את האימפריה האנושית. אבל פיטר רצה למצוא סיבה. הוא רצה לדעת שהקריב בצדק. אחרת… הוא הקריב סתם.
לפני שלוש שנים, בערב סתווי גשום, מצא עצמו פיטר עומד בפני המבחן הגדול ביותר בפני אמונתו, בחדרו שלו. הוא העביר את כל הלילה בתפילה בפני ספר החוקים הקדוש, מבקש מסיגמאר לא הכוונה, לא התגלות, אלא את הכוח הנפשי הנדרש כדי להתגבר על הפיתוי. הפיתוי ללכת ולחפש דרכים נסתרות, אסורות, לחשוף את יעודו, לגלות את הגורל, אולי אפילו להשפיע עליו. תשובות שנמצאות בידי אדון הגורלות, שר השינוי, שליט הקסם שראשו כשל ציפור. כפירה! כפירה! כפירה! אבל הפיתוי היה כה רב. שוב ושוב חזרו ידיו לאחוז ברגלו שלא היתה שם, אל הרגע שבו איבד את יכולתו לשרת, איבד את מקומו בעולם, אך ידיו לא מצאו דבר, שכן דבר מזה באמת לא נותר.
אולי היו אלו הדברים של הכוהנת השילאנית שעלו בו שוב במהלך התפילות, כשקרא שוב את הפסוקים, או אולי סיגמאר עצמו היה רחום מספיק כדי לתת למשרתו הפיסח את העזרה לה היה זקוק, אך כשהניץ הבוקר מעל האולירקסברג, יצא פיטר גוספודין מחדרו, מדדה על גבי קביים, אך רוחו שלמה, וליבו לא התפתה לסטות מדרך הישר. שאריות דפים חרוכים על הרצפה היו כל מה שנותר מספר התפילה הישן שלו. כל פעם שהביט בו, נזכר בעבר – ועליו להתמקד כעת בעתיד.
…אך למרות עצתה של השילאנית, ושל הממונים עליו במקדש, פיטר עדיין שומר על כלי נשקו בחדרו, בפינה נסתרת. הוא עדיין דואג למרק את המגן אחת לשבוע, בזמנו הפרטי. כי אולי יום אחד יזדקק להם שוב. כי אומנם יכול וצריך היה למצוא לעצמו תפקיד חדש, אבל אולי יוכל גם לשרת שוב כפי ששרת בעבר. לשרת כמו שצריך. כשביקרה אותו האחות השילאנית לאחרונה בחדרו וראתה את התיבה בה הוא שומר את השריון, היא התעצבה מאוד; מאז השניים עדיין לא נפגשו שוב. פיטר לא יודע למה, אבל לאחרונה קנה מגפי צעידה חדשות, רק ליתר ביטחון.
אגנס
השנים-עשר בוורגהיים
זה כבר השבוע השלישי למגפה הארורה הזו, ונראה שאף אברהיימי – מעכברושי הנמל לבני האצולה – לא בטוח מפניה. אני בטוחה שהחום העז לא עוזר, שלא לדבר על איך שצחנת גללי הפרות דבקה בו והופכת כל נשימה למעיקה. שמעתי מרפאים ועשבאים אחרים קוראים לה "רפשת הקיץ". אני מניחה שזה שם הולם, אם כי הייתי מנסה להכניס לשם איזה תיאור צבע או טקסטורה; לא נראה שחסר משניהם.
החמישה עשר בוורגהיים
לודוויג מתעקש לעזור לכל מי שנכנס לחנותנו. ניסיתי להסביר לו שהעזרה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לתת היא את מרקחת שבעת השורשים שאני מכינה ללא הרף מאז שהתחיל כל העניין המקולל הזה, אבל הוא לא מסוגל לשלח מישהו סובל לדרכו בלי מטלית לחה על המצח, מילות עידוד או לחיצת יד. לב זהב מזורגג כזה.
העשרים וחמישה בוורגהיים
ראיתי את זה מגיע ממרחק חמישים מייל. לודוויג התחיל להראות תסמינים של השלב הראשון של רפשת קיץ צהובה. נשבעת שאם הוא ממשיך לנסות לעזור לאחרים שמגיעים לכאן אני קושרת אותו למיטה ומשקה אותו מים דרך צינור.
העשרים ושבעה בוורגהיים
לודוויג עדיין חולה. שלושה ימים: זה השלב שהמחלה שוככת – או עוברת את הגבול המסוכן. פחות אנשים פוקדים את החנות בימים האחרונים, אז הרשיתי לעצמי להשאיר אותו לבד לשעה והלכתי למקדש של סיגמאר. אולי הגיע הזמן לבקש עזרה.
עשרים ותשעה בוורגהיים
נראה שאברהיים מתחילה להחלים. אנשים כבר לא מתדפקים על דלת החנות – או שקיבלו את העזרה שהיו זקוקים לה או שכבר מאוחר מדי בשבילם. אני מבלה את היום בין מיטתו של לודוויג לבין המקדש, מעלה בזכרוני תפילות שלא עלו על שפתיי מאז שהייתי ילדה, מנהלת משא ומתן חד צדדי. רק שיחלים, ונתרום מעשר מהכנסותינו למקדש; רק שירד חומו, ואבוא לכאן כל בוקר להלל את גבורתו של סיגמאר. שלוש פעמים ביום. אתן שירותיי כמרפאת לאנשי הדת. רק שיהיה בסדר.
השלושים ואחד בוורגהיים
מה עוד אני יכולה להבטיח? מה עוד יש לי לתת? מצבו רק הולך ומדרדר. כבר ימים שהוא בקושי יודע שאני שם, בקושי זוכר את שמו. צבע פניו…סיוטיי יהיו לעד צבועים בצבע הזה. הסיגמארטים במקדש כבר עייפים מלראות אותי, מלשמוע את תחינותיי החוזרות ונשנות לאל שלהם, שלא עונה. שלא מסתכל אפילו לכיוון שלנו. לעזאזל עם זה. סיגמאר, הלוחם הגדול, מפנה מבטו אל שדה הקרב ואת אחורי ראשו אל אנשי האימפריה שלו.
השלושים ושניים בוורגהיים
האישה שמכרה לי את הפקעת הזו אמרה שבעלה וילדיה שרדו את הרפשת בזכותה. שהיא הגיעה ממוט, משדות זוטונים שפיתחו סודות רפואה שאין כמותם, שהאלקטור בעצמו מגדל גינה קטנה שלהן בארמונו. היא הסבירה איך להסיר את הקליפה הקשיחה כדי להגיע לבשר, איך להמס אותו בדרך הנכונה בשביל להפיק את המיטב, איך להשקות את החולה. הקשבתי לרוב. נו, זו לא הפעם הראשונה שאני מתעסקת עם פקעות במרקחות שלי. הגיע הזמן לחזור למתנות שנותנת לנו האדמה, במקום להרים מבט מטופש לשמיים.
השלושים ושלושה בוורגהיים
שבחים! שבחים ותהילה! זו היתה שנת הלילה השלווה הראשונה של לודוויג בשבוע האחרון. הצבע מתחיל לחזור לפניו, נשימתו נעשית סדירה ושקטה יותר. מי סומך על האלים כשהאדם כבר למד מהם כל שהיה לדעת, והמשיך לחקור את העולם בכוחות עצמו?
האחד בנכגהיים
אתמול בבוקר לודוויג נראה כמו עצמו. הוא חייך אליי. הוא יצא ממיטתו והתלבש. הוא נישק אותי על המצח ואמר שידע שאמצא דרך לגרום לו להרגיש יותר טוב. שאני תמיד עושה את זה.
כשהבאתי לו מרק בצהריים הוא היה במיטה, ללא רוח חיים.
הבוקר עם שחר קברתי את גופו, ואת שאריות הפקעת הזוטונית.
לעזאזל, אם רק סיגמאר היה בא לעזרו. אם הוא היה מראה סימן, נותן לי איזשהו רמז שהתפילות נשמעות, נענות. אבל כלום! האם הייתי אמורה לעמוד מנגד בחוסר אונים ולהמשיך להתחנן בפני איזה לוחם עבר מהולל? מה לו ולאנשים שכמונו? הייתי חייבת לעשות משהו, לנסות! סיגמאר לא עשה כלום! הוא לא עשה כלום!
אוי אלוהים.
האם אני הרגתי אותו?
