[EW]
השאלה השבועית הפעם בחסות אביב:
לדסי יש יום הולדת! ווווווו! דבר כזה לא קורה בכל יום, או אפילו בכל שבוע. למעשה, הוא קורה כמעט בדיוק פעם בשנה, מלבד אם יום הולדתך נופל על יום המסתורין, ואז לך תדע מה יהיה. לכבוד המאורע, בואו נלך יחדיו במורד שדרת הזכרונות. ספרו על תקרית או אירוע יום הולדת שמח, מעניין או מפתיע במיוחד שהיה לדמותכם.
בריוש
בריוש זוכר היטב את יום ההולדת הכי טוב שלו. או הכי טוב שהיה לכל אחד באימפריה, כנראה.
זה היה כשהוא היה בן 25, כמה שבועות לפני שהוא יצא ל-Black Fire Pass.
זה היה יום הולדת מיוחד, ושמח במיוחד, כי ביום ההולדת ההוא סיגמאר בכבודו עצמו ירד לאחל לבריוש מזל טוב. הוא התגלה אליו בחלום – הם ישבו ביחד במזבח נטוש של סיגמאר מעבר להרים השחורים, שותים שיכר וצוחקים בקול רם, כשמסביבם אין דבר פרט לים הגופות הירוקות.
חלום כזה, או יש שיגידו התגלות, ספציפית בריוש יגיד את זה, הוא כמובן סימן שסיגמאר רואה בבריוש ככלי להוקעת הכאוס מהאימפריה – ניי – מהעולם!
בבוקר למחרת, כשבריוש סיפר על זה לכהן הגדול, הנ"ל הסתכל עליו קצת מוזר ואמר לו שאולי כדאי לו לשמור את המידע הזה לעצמו. "…שאחרים לא יקנאו, אתה יודע".
אבל לבריוש לא היה איכפת. הוא את מתנת יום ההולדת שלו כבר קיבל.
מאריון
יום ההולדת המוצלח ביותר של מאריון היה לפני בדיוק ארבעה ימים. אגנס איחלה לה יום הולדת שמח, והכינה לה עוגה יפה ובוהקת בזהוב, וטעימה נומנומנומנום.
זאת ועוד, אגנס נתנה לה כמתנת יום הולדת שיקוי עם סגולה ייחודית – למשך שתיים עשרה שעות, מאריון תוכל לראות את הפנים של עצמה כפי שהיו נראות אלמלא היו מצולקות מהשריפה.
באותו היום הסתובבה בלי מסיכה, ואפילו שלעיני כל שאר העולם פניה עדיין היו מצולקות באופן חמור למדי, איכשהו הן לא היו כל כך מבהילות כמקודם. ואיכשהו מאריון נראתה יותר רגועה ושלמה עם עצמה.
'טוב שיש חברות הכי טובות', אמרה מאריון לעצמה באותו הערב בסופו של היום, בעודה נותנת מבט אחרון ארוך בפניה החלקות הניבטות מחוייכות מתוך מראה כסופה, טרם לבשה את המסיכה מחדש והלכה לישון.
יום ההולדת של אגנס אף פעם לא היה יום ההולדת של אגנס. הוא היה "יום השנה של הילדים": יום אחד באמצע ארנטצייט, חודש הקציר, שהוריה החליטו שיהיה יום החג המשותף שלה ושל אחיה מארק וארנסט, כי לעקוב אחרי שלושה תאריכים נפרדים בבית שבקושי יודע איזה יום בשבוע היום זו בדיחה.
אגנס
בצעירותם הם היו נשלחים לבית סביהם בפאתי הכפר, איפה שהתחילו להתפרש שדות החיטה, וכצ'ופר יום שנה היו עוזרים עם איסוף החיטה לגלגלים ענקיים, שאפשר לטפס עליהם, לשחק מחבואים ולבנות מהם מבצרים עד שסבא גאורג היה רץ לשדה עם הקלשון וצועק עליהם להפסיק להרוס את כל העבודה שלו.
במרוצת השנים רק סבתם נשארה בבית, ומארק וארנסט הפכו את משחקי הילדות לעבודת קציר ואסיף במקום סבם – אם כי עדיין ברוח טובה ובאווירת החג. אגנס עזרה, אם כי בפחות התלהבות משני אחיה: זה כיף לדמיין שאנחנו מגנים על האימפריה מפני צבאות קש איומים; קצת פחות כיף כשצריך לאסוף את הצבאות האלה לערמות מסודרות ומהודקות.
יום שנה אחד, בתחילת שנות העשרה שלה, עצרה אותה סבתא ברנדט לפני שיצאה לשדה. ראייתה הלכה והדרדרה, וידיה כבר לא מה שהיו פעם, והיא קיוותה שאגנס תוכל לעזור לה בעבודה בתוך הבית, בעידור הגינה, קטיפת עשבים, ואז תהליך העיבוד והשימור בחדר האחורי. זה לא נשמע מסעיר כמו מלחמות קש, אבל לפחות מדובר בפחות עבודה פיזית בשמש, אז אגנס הצעירה הסכימה בשמחה.
היה דווקא מעניין ללמוד על כל הצמחים שגדלים בגינה האחורית של סבא וסבתא, ואגנס הבינה פתאום מאיפה הגיעו כל המשחות והתרקוחות שתמיד היו להם בבית. הכל מגיע מהאדמה! מה שהכירה כמן פיכס דביק כתום הוא הגבעול של עורק השור, והאבקה שאבא שלה מערבב לתוך כוס תה כשהוא צריך להרגע מיום קשה במיוחד כנראה מגיעה מזרעונים של פרח אדום יפה. אבל איך? כל זמן שהיו בגינה אגנס לא הרפתה בשאלות, ומאוחר אחר הצהריים לקחה אותה סוף סוף סבתא ברנדט לתוך הבית, הן שטפו ידיים היטב, שמו סינרים (אגנס קיבלה סינר חדש משלה!), ונכנסו לחדר האחורי.
כל מלחמות הקש, על קרבותיהן האפיים, המפלצות הדמיוניות שהביסו והמילים האחרונות שהמציאו לגיבורים אמיצים, היו כאין וכאפס לעומת תחושת ההרפתקה והתגלית שהחדיר בה החדר הקטן והחשוך הזה, כשאור שמש הצהריים המאוחרים חדרה דרך החרכים בקירות והברישה על כל מדפיו, צנצנותיו, קנוקנות העלים שהיו תלויות ליבוש בכל פינה, ארונות עתיקים עמוסים במי יודע מה ומגירות על גבי מגירות שודאי הסתירו ידע וסודות שאין לתאר. אגנס עזבה את ידה של סבתה, פסעה פנימה, ונשמה עמוק.
