[EW]
השאלה השבועית שנשלחה בשבוע שעבר:
שבוע עבר עד שהגעתם לפונדק שעל פאתי וורטבאד. בדרך נתקלתם במספר כזה או אחר של טיפוסים ואירועים, אך באופן כללי, מדי ערב עצרתם בפונדק של "החץ האדום", אכלתם ארוחת ערב, השתכנתם, התקלחתם (ובכן, חלקכם), שוחחתם עם עצמכם או עם אחרים והתחלתם לעבוד על הפרויקטים הממושכים שלכם עבור המסע.
בריוש, באחד הערבים בפונדק, או באחת מהפסקות הצהריים בכפר או פינת חמד כלשהי, פרצת בסדרת הרצאות מתלהבת על צדקת הדרך של האימפריה במלחמה בכוחות התוהו. ספר על איזו התרחשות מעניינת שקרתה עקב כך, או תוך כדי.
מריאן, כבר אחרי יומיים של קריאה חוזרת ב-"לקחים עקרוניים בפיזול מתכות מוליכות" של הרב-מג הורשוויץ', הסתבר לך שתהליך ההטמעה ידרוש רכיבים בלתי שגרתיים, ובבירור בלתי נגישים מחוץ לאלטדורף. החלטת לחפש רכיבים חלופיים, שבתקווה יהיו מספיק טובים. החלטת שאת אחד הרכיבים אפשר להחליף בשאריות אבקה שחורה מקליע אקדוח שנורה ופגע בדיוק במטרה. מתישהו במהלך שבעת הימים כנראה חלפתם על פני מישהו עם אקדוח – אצילים או חיילים בדרך למלחמה, או פשוט שומרי דרך מקומיים (המפקדים תמיד מסתובבים עם אקדוח). איך הצלחת להשיג את הרכיב המדובר?
אגנס, במהלך אחד הבקרים עצרתם בכפר סטירלנדי קטן, מחכים שיסתיים הגשם ותוכלו לעבור דרך עיקול דרך בוצי. לתושביו של הכפר היה מנהג מוזר במיוחד, אבל כזה שנמתח לאחור כבר דורות רבים. מצאת לנכון לכתוב אותו בספרך – תני חלק מהפסקה הזו. (וזכרי שכולם יודעים שסטירלנדים הם כפריים בורים וחדורי אמונות תפלות).
מריאן
למרבה הצער, תמיד יהיו אנשים שינצלו עתות מלחמה כדי להתנהג כמו חלאות. כאלו היו פלוגת החיילים שהקימה מחנה ליד כפר Angern. מונהגים על-ידי האציל הזוטר Leopold Matthäus. הכפר היה במצב מזעזע במיוחד – יין זול שפוך ברחובות, גברים צעירים שוכבים בעפר וגונחים בכאבים, ייפחות נשים מבוגרות נשמעות מהבתים. ילדים מלקקים את שפתיהם היבשות מרוב צמאון ורעב.
אגנס, בריוש, ומאריון השתכנו בפונדק היחיד בכפר, פונדק Misthaufen (בגרמנית: ערימת קקי), ותוך זמן קצר המקומיים סיפרו להם מה קורה כאן. פלוגת החיילים התעייפה מלצעוד אל החזית, והחליטה במקום זאת לעשות קצת כיף. למרבה הצער, התפיסה שלהם של 'כיף' היא מזה שבועיים לדרוש מאנשי הכפר להביא להם את כל מלאי היין והבירה שלהם, כל העוף והלחם מהמחסנים, והגרוע ביותר, כל הנשים היפות. חרש המתכות Lucas ניסה למחות כשקבוצת חיילים גררה את אחותו מביתה. הם עשו ממנו דוגמא וגופתו עודנה מתנודדת תלויה בכיכר הכפר. כדי להמשיך בשעשועים, הם גם תפסו את האלכימאי המקומי והיכו אותו עד זוב דם, כי זה מצחיק. היתולים שכאלה נמשכו מזה שבועיים, והכפר ואנשיו על סף קריסה מוחלטת.
באמצע הלילה, כשמאריון הייתה במשמרת, נשמעה דפיקה קלה על דלת החדר ולחישה קצת מפוחדת, 'פרוליין קוסמת! אנחנו רוצים לדבר איתך למטה!'. מאריון מיהרה להסתדר ולרדת אל חדר ההסבה. שם חיכה לה איש בגלימה אפורה בפינה ומיהר לחוות אליה לשבת.
היה זה Bernhard, הרכב של הכפר. 'מצבנו נואש,' הוא סיפר למאריון, 'אנחנו נתקוף את המחנה מחר בבוקר.'
'מה?' התפלצה מאריון, 'אין לכם שום סיכוי! החיילים האלה ישתמשו בקרקפות שלכם כדגלי האימפריה.'
'לא אם קוסמת תעזור לנו… וגם קבוצה גדולה של אנשי חיה', ענה ברנרד בלחישה.
'סליחה?!'
'לא הייתה לנו שום ברירה,' הוא הצטדק בחופזה, 'מחנה החיילים גומר אותנו. הנשים שלנו חוזרות מהם פצועות ובוכות כל לילה, אין לנו אוכל להאכיל את הילדים שלנו, שלא לדבר על עצמינו. הם שברו למקס [הסוחר] את הרגליים כי הוא הסתיר תפוח אדמה אחרון בתחתוניו.'
'אבל… אנשי חיה?!'
'הגענו איתם להסכם. הם יתקפו את מחנה החיילים מחר בבוקר, בעזרתנו… ואנחנו מקווים שגם בעזרתך.'
'ואיך אתם יודעים שאחרי שהם יהרגו את החיילים, הם לא ימשיכו ויהרגו אותכם?! מדובר באנשי חיה!'
'כי הבטחנו להם שהם יוכלו לעבור לגור איתנו בכפר אחר כך, ונסתיר אותם מרשויות החוק.'
מאריון השתתקה. היא לא ממש ידעה מה להגיד.
ברנרד שבר את השתיקה לאחר כמה רגעים, 'את בוודאי שואלת את עצמך למה אני מספר לך את כל זה, ומה אני רוצה ממך. ובכן, Matthäus לובש שריון מלא וקסדה. אנשי החיה לא יוכלו לפגוע בו. אבל אני אוכל. עם זה.' הוא הרים את ידו ממתחת לשולחן, וכעת מאריון ראתה שהוא אוחז אקדח כסף מרהיב, מעוטר, ויקר פי כמה מכל דבר שראתה עד היום בכפר. היה לה די טקט כדי לא לשאול אותו מאיפה הוא השיג את כלי הנשק היפה הזה. 'אני קולע טוב,' הוא אמר בגאווה שקטה, 'אבל אני לא עילוי. אולם אוכל להפוך לכזה זמנית, בעזרתך. עם הקסמים שלך, אוכל לקלוע מספיק טוב כדי לפגוע בפער הקטן בצוואר בין השריון המלא לקסדה של מטאוס. אם תסכימי לעזור לנו.'
'אז רק שאבין נכון, אתה מבקש ממני לעזור לך לארגן התקפה של אנשי חיה מעוותים על פלוגה של חיילים, שעל אף התנהגותם הנפשעת, יצאו במקור לחזית על מנת להילחם בצבאות הצפון למען האימפריה ועל מנת להגן עלינו?'
'החיילים האלה הרגו כבר שלושים אנשים, כולל האחיין שלי בן השניים עשר. כל מה שהוא עשה זה סיבך את כדור המשחק שלו בין הרגליים של אחד החיילים בזמן שהשתין.'
'טוב, תן לי לחשוב על זה. אשוב אלייך עם תשובה עוד שעתיים.'
מאריון חזרה לחדרם. כבר הגיעה השעה להעיר את אגנס, אבל היא נתנה לאגנס להמשיך לישון והמשיכה להרהר. ככל שהרהרה בכך, לא הצליחה למצוא דרך מהסבך המוסרי הזה.
לבסוף בייאוש, החליטה להטיל מטבע. אם ייצאו הפנים של קארל פרנס, תסרב לעזור לאנשי הכפר להרוג את החיילים. אם ייצא הסמל של סטיירלנד, תתן את עזרתה לברנרד.
היא הטילה מטבע. התוצאה עם הפנים כלפי מעלה היתה הסמל של זינץ, זוהר בכחלחלות ממטבע הכסף.
'אההה!' מאריון נרתעה בבהלה.
'מה?! מה קרה?! כשחרון בידי, אפיל אותו על אויבי סיגמאר!' בריוש זינק לרגליו, כשהפטיש וכוכב השחר שלו כבר שלופים ומוכנים.
'לא, לא קרה כלום; סליחה, נראה לי שנרדמתי והיה לי חלום רע.' מאריון מיהרה למלמל, בזמן שהיא דורכת על המטבע הטמא כדי שבריוש ואגנס, שגם ההתעוררה בבהלה, לא ייראו אותו. 'אגנס, אני חושבת שהגיעה שעת המשמרת שלך. ברשותכם ארד למטה לשתות תה כדי להרגע קצת. בריוש, סליחה שהערתי אותך'.
מאריון מיהרה לרדת למטה בטרם אגנס ובריוש יוכלו להתקרב אליה או לשאול שאלות, גוררת מעט את רגלה כדי לשמור את המטבע מתחת לנעלה.
היא ניגשה אל ברנרד ונתנה את הסכמתה, הטילה Law of Form על האקדח שלו ו-Law of Logic עליו.
למחרת בבוקר, אנשי החיה תקפו. לאחר שהכול נגמר, מאריון הסתובבה בין גופות החיילים המרותשות, עד שמצאה את גופתו של מטאוס. ראשו נערף כמעט קליל מהירייה המושלמת של ברנרד. תקוע בתוך צווארו, מאחורי גוש של דם קרוש, היה הקליע. מתאמצת שלא לנשום את האוויר המעופש או לחשוב יותר מדי על מה שהיא עושה, היא שלפה סכין והוציאה את הקליע מתוך הבשר המאפיר.
כעת הוא נח בתיקה יחד עם המטבע עליו מוטבע הסמל של זינץ, עדיין זוהר באור כחלחל.
בריוש
בצהריי אחד מהימים, כשהתחילו להתקדם בכרכרה לאחר שנחו בפונדק 'ערימת הקקי', החבורה שמה לב למשהו די….. מוזר, בדרך.
אנשי הכפר התחילו לצאת מתוך היער – פצועים, חבוטים, חלקם גוררים את חבריהם הפצועים וגופות של אנשים אחרים. המצב היה עגום.
אגנס עצרה מיד את הכרכרה והסתכלה בפה פעור על המתרחש. מאריון, משום מה, לא נראתה taken aback כמו אגנס.
בריוש הציץ מהחלון, לראות למה הם עצרו. הוא כבר שלף את נשקיו והתכונן להלחם במוטנטים, כי כנראה שזה מה שעושים בדרכי סטירלנד. רואים שחסרה להם אמונה סיגמראטית.
אך כשהוא ראה את כל הפצועים, ושמע את אחד מהם כשהוא סיפר לאגנס ומאריון את מה שהתרחש (משהו לגבי חיילים שמתקיפים את הכפר במקום ללכת להלחם בכאוס??), עיניו בהקו.
בריוש זינק החוצה מהכרכרה, טיפס על הגג שלה, הרים את הפטיש, והתחיל לצעוק דברי חוכמה ושילהוב.
"אתם! אתם, סטירלנדים, אתם הגיבורים האמייתים!" הוא צעק תוך כדי שהוא מצביע עם הפטיש על חייל בלי רגל שנשען על חברו.
"חיילים שהחליטו לא להמשיך לחזית??" הוא נראה יותר זועם ממשלהב, "האם זו דרכה של האימפריה? האם זה לא הכאוס שהיכה בליבם? מה סיגמאר היה עושה??"
אגנס ומאריון הסתכלו עליו במבוכה, בזמן שכל שאר הכפריים חצו את הדרך, לא מרימים אפילו את הראש. יכול להיות שמישהו אמר "סיגמאר שמיגמאר", אבל זו כנראה ההתייחסות היחידה שבריוש קיבל.
"בואו איתנו, אחים! בואו לחזית! בואו נוקיע את הכאוס מהאימפריה! לסיגמאאאאאר!"
"לכו לכו לחזית, יש לנו מספיק בעיות משל עצמנו פה. אתם וסיגמאר שלכם…" מישהו מלמל מתחת לברדס.
"מה?!" בריוש היה בהלם. הוא קפץ מגג הכרכרה והתקדם לעבר הבחור, בזמן שהוא מדבר אל עצמו "מספיק בעיות? בעיות גדולות יותר מכאוס? לזנוח את האימפריה??"
אך בעודו מתקדם בנחישות, הוא נעצר לפתע. נראה שחתיכת עץ גדולה חסמה לו את הדרך.
מאריון הושיטה את המטה שלה כדי לחסום את דרכו של בריוש. "עזוב אותם. יש לנו משימה חשובה יותר. אנחנו צריכים להגיע לחזית. לעזור לאימפריה."
בריוש היסס לרגע, והסתובב אל מאריון. "אנחנו צריכים אנשים. הכאוס לא יביס את עצמו!" הוא ניסה לא לצעוק, בדרכו שלו. אחרי הכל הוא אחרי שלכולם תהיה נסיעה נעימה.
"תראה אותם. הם פצועים. הם אנשים פשוטים. הם ייאטו אותנו. יש לנו עניינים גדולים יותר לטפל בהם. אתה לא רוצה שהמלחמה תגמר לפני שנגיע לחזית, נכון?"
בריוש נחרד מהמחשבה שהמלחמה בכאוס תגמר לפני שהוא יספיק להניף את הפטיש שלו לפחות פעם אחת בחזית. "אני… אני מניח שאת צודקת". בריוש חזר לכרכרה והחבורה חזרה לדרך.
תוך כדי שהם מתקדמים, בריוש סינן כמה "אתה בא לחזית? מה איתך? לסיגמאר! לא? סיגמאר? כאוס?" לעבר אחרוניי הכפריים. הוא יכל להשבע שאחד האנשים פשוט נהם לעברו, אבל…לא, זה לא יכול להיות?
אגנס הודתה למאריון על שמנעה קרב ב-friendly encounter, והחזירה את עינייה לדרך. היה ברורה שהאימפריה לא במצב טוב, והיא צריכה את כל העזרה שהיא תוכל לקבל.
אגנס
מתוך מנהגים מקומיים באימפריה (ואיך סיגמאר משפיע לטובה על כולם [תת כותרת זמנית]); סטירלנד:
הכפר אנגרן הוא לא יותר מאסופה קטנה של בתים רעועים, שבקעו כמו פטריות כובע-נזיר מסביב לבית מרזח אחד. כמו כפרים רבים בדמותו, הוא מראה למצבה העגום של האימפריה: הגברים יוצאים לקרב בלי לדעת אם ישובו, הנשים מנסות לקיים את מה שנותר ממשפחתן, והילדים מתרוצצים בשבילי העפר, חלקם עסוקים במעשי קונדס מטופשים וחלקם משחקי במשחקי לחימה, מספקים לאמותיהם הצצה מיאש לעתיד בו יצטרכו להפרד מעוד בן משפחה.
אין זו הפתעה גדולה, אם כך, שהרבה מהטקסים המקומיים הקטנים באנגרן הם סביב היציאה לקרב והתפילה לשלום הלוחמים. בזמן הקצר ששהינו כאן התארגנה קבוצה מאנשי הכפר לצאת נגד מחנה שהתמקם באזור, שבזז והרס את כפרם, גנב מזון וציוד ואף דרש את נשותיהם, ועל אף שהנסיבות מצערות מאוד, זכינו לראות טקס אחד שכזה.
בלילה שלפני ההתקפה המתוכננת, התאספו רבים מהתושבים מסביב למדורה במרכז הכפר. היא לא היתה מדורה מרשימה במיוחד, אבל למען ההגינות, גם אם היו שורפים את כל העץ מכל הבתים באנגרן, האש עדיין לא היתה משהו ששווה לכתוב עליו. והנה בכל זאת כתבתי עליה כבר מילים רבות. עבור כל אחד מהאנשים שעמדו לצאת, קם אדם אחר בכפר – לרוב היתה זו אשתו, לצעירים שבהם אמא, או אחות; ועבור חלקם קם אותו אדם פעמיים, כי כמות האנגרנים רק הולכת ומצטמצמת בעתות מלחמה אלה. אחד אחד הם ניגשו לאש, והשליכו לתוכה פריט אישי שנראה יקר לליבם. אישה אחת התקרבה לאש עם בנה, והיתה צריכה לעקור מידיו בובה מרוטה בצורת כבשה* ולשרוף אותה לקול יבבותיו. כמה מהם נשאו תפילה שקטה לסיגמאר לפני ההשלכה. אחד או שניים – לקריאות העידוד הרמות של בריוש – נשאו תפילה קולנית יותר, מלווה בדמעות ותחינה להגנת האל.
אנגרני זקן שישב לידי הסביר לי שהטקס נקרא "ערב החליפין", ונערך בכפר (ובכפרים רבים אחרים בסטירלנד; ולדבריו באימפריה כולה, אם כי מעולם לא שמעתי עליו בבית) מאז ומתמיד (למדתי לפרש את הביטוי הזה כ"אבי היה עושה זאת, ואני חושב שהוא סיפר לי מתישהו שגם אבא שלו"). התושבים שנותרים מאחור מציעים לסיגמאר תמורה כנגד חייו של קרוב משפחתם שיוצא לקרב, ומקווים שההצעה תקסום לו מספיק כדי לוותר על נשמה נוספת לגן הלוחמים שלו ולהחזיר את האהוב הביתה. הוא סיפר לי על אנשים שניסו – ואחד שהצליח – להעלות על המוקד בן משפחה אחר בתמורה לחייו של המוצלח יותר. הוא אמר לי בצחקוק עצוב שכשהגיעו השמועות הראשונות על המלחמה המתחדשת בצפון, התגובה העיקרית בכפר היתה שכבר לא נשארו להם דברים לשרוף.
מתוך "מסענו לצפון"; הגבעות של סטירלנד:
כשסיימו כל המקומיים לעבור ליד המדורה, בריוש קם והשליך פסלון בצורת פטיש שגילף לפני כמה ימים מפיסת עץ שנקרתה בדרכנו, שאמר שהזכירה לו את עצם הירך של הקדוש גברוכן. הוא נשא תפילה לסיגמאר ונאום שנראה שעודד קצת את הקהל, על אף שהקשבה זהירה בין המילים וסינון של רוב ה"תהילה לסיגמאר" ו"ויאללה לפרק אותם" גילתה שלטענתו סיגמאר לא לוקח שוחד, ואולי המאמצים שלהם נעים בין חסרי טעם לכפירה. מאוחר יותר שאלתי את מריון אם היא השתתפה בטקס, אבל היא אמרה בשקט שהיא כבר ויתרה על משהו לטובת הלוחמים, והתרחקה בזריזות.
אני תוהה מה אני הייתי משליכה למדורה. ועבור מי.
*או חתול. או תפוח אדמה, למען האמת. אני לא חושבת שאמנות ומלאכת יד הם תחומי עניין חזקים באנגרן.
