[EW]
השאלה השבועית מהפעם שעברה
הפעם כתבה אותה דסי, ולכן, ברוח ספורטיבית כתבתי גם אני תשובה.
בשבוע שחלף בדרכים נתקלנו בשני unfriendly encounters, ועוד אחד עתיד לבוא. אבל חווינו גם שלושה pleasant moments, משהו קטן מאוד שקרה לכל אחד מאיתנו, אולי אפילו רק שתי דקות, אבל גרם לנו לחייך לרגע ואולי קצת הסיח את דעתנו מכל הצרות והדאגות. מה זה היה? מדוע זה עשה לנו טוב?
מריון
בשביל מריון הרגע הזה הגיע כשעצרנו בפונדק Inner Schweinehund (בגרמנית: ׳חזיר-הכלב הפנימי שלך׳; I shit you not). בריוש הלך להתפלל באזור תפילה המוקדש לסיגמאר,ומאריון ואגנס התיישבו בשולחן עם שתי קנקני שיכר. כעבור פחות מדקה שני גברים מגודלים, מסריחים מאלכוהול, swaggered אל השולחן שלהן, ודפקו עליו מספיק בעוז כדי לשפוך חלק מהשיכר.
׳מכשפה! שמענו מה עשית באלטבאום. אנחנו נראה לך מה זה להעליב את הברון שלנו. אתם המכשפים חושבים שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים למי שאתם רוצים, hic, אבל אנחנו נראה לך מאיפה משתין הסוס. סוכנת כאוס ארורה!׳
הם הושיטו ידיים לחרבות שלהם; מריון נאנחה והתכוננה להטיל guard of steel.
לפתע שתי ידיים גדולות, חזקות, קצת מלוכלכות מתחת לציפורניים אבל בפירוש בעלי אחיזה איתנה, לפתו את כתפי הבריונים. היה זה לא אחר מאשר בריוש. ׳אתם לא תקראו לחברה שלי סוכנת כאוס!!! החוצה כופרים, ותחשבו טוב טוב איך אתם מדברים ללוחמים אמיצים בפעם הבאה!׳
ובהינף זרוע אלגנטי, כאילו לא היו יותר משני ילדים קטנים, בריוש העיף את הבריונים head first אל דלת הפונדק, שנפתחה בתנופה כדי להטיל אותם אל הבוץ שנערם בכניסה.
מריון הסמיקה, והיה לה לפתע נעים וחם. זו הייתה הפעם הראשונה שבריוש קרא לה חברה. היא לא אמרה דבר, כי הייתה נבוכה מדי, אבל הביטה בבריוש בהכרת תודה, ונדמה לה שהוא קלט את ההבעה על אף המסיכה.
באותו הלילה יצאה באמתלה כלשהי מהפונדק וקברה את מטבע הכאוס עמוק באדמה שבחורשה נטושה, והטילה לחש כדי להקשיח את האדמה עד כדי שיהיה כמעט בלתי אפשרי לחפור אותו החוצה. מי ייתן וינוח שם בשלווה ולא יצוץ פתאום שוב בתיק שלה.
המנחה
"אויש, אויש, אויש". מלמל וורטר מתחת לשפמו הבלתי-מוקפד, מגרד את זקנו הבלתי-מוקפד, ואז מעביר את ידו כדי לגרד את בית-שחיו הבלתי מוקפד.
ירד קצת גשם, אבל כובע הרכבים הרחב של וורטר הספיק כדי לסוכך על עיניו. ועיניו דרשו סיכוך – למרות שלעולם לא יודה בזה, וורטר כבר לא רואה טוב כמו פעם, ומקבל קוביה סגולה לכל הפעולות מבוססות הראיה, ועכשיו אתם יודעים.
וורטר עלה על ארגז כדי לבחון את החצים התקועים בחלק האחורי של הקרקע, למעלה שם, איפה שתמיד הקרש קצת רעוע. כן, צריך להחליף אותו שוב. הוא קיווה שלאחראי הכרכרות בפונדק הדרכים הזה יש את הדבק הטוב הזה, תוצרת נולן, כי הכרכרה הזו לא מסתדרת עם דבק העצים הטלבקיאני.
"חסות עצים עליך רכב," אמר קול צפצפני מאחוריו. הו, רק מדברים על הפרה, והנה היא גועה. וורטר הסתובב – בזהירות, הארגז קצת רעוע על הבוץ – לעבר האיש המבוגר שהתקרב אליו מצידה השני של החצר, לבוש במה שנראה כמו שריון עור של ממש. אולי הם מצפים התקפה מצד הגובלינים המקומיים. זה לא יפתיע את וורטר, בהתחשב במרדף שהסתיים רק לפני כחצי שעה. "השלוםעליך?"
"כן כן, ברכות עליך," וורטר נאנק, יורד מהארגז.
השניים החליפו כמה הערות רשמיות זה עם זה – הגשר הבא בשיפוצים, כדאי להמתין כאן עוד יום עד שתסתיים העבודה; שבט גובליני היער המקומי נקרא דם ומוגלה, והם נוהגים להתקיף בשעות הצהריים, אז כדאי לעצור במקום מאובטח בשעות האלה; וכן הלאה חדשות שמעניינות בעיקר רכבים ואחראי כרכרות. אף מילה על המתרחש בחזית המלחמה – החץ האדום משתדלים לשמור על תרבות מקצועית. יותר מאוחר ישב וורטר עם חבריו הרכבים לשתות ולהחליף חדשות.
אחראי הכרכרות רשם לעצמו בשעם – כנגד הגשם המטפטף כל העת – את כל השיפוצים שהכרכרה זקוקה להם.
"צריך להחליף?" שאל וורטר.
"לא, אין לנו כרגע מחליפה, ואנימאמין שאפשר לשתפעל את זו." הוא טפח עליה פעמיים. היא לא התמוטטה. יופי!
"יפה, יפה." אמר וורטר, והשניים פנו איש איש לדרכו.
רגע לפני כן, הסתובב וורטר שוב ושאל, "שמע נא, באיזה דבק אתה משתמש כאן? למה כי הכרכרה הזו–"
"רק מורטימר וזקן-ברזל." אמר אחראי הכרכרות, רגל אחת כבר בדלת הכניסה. "יותר יקר לייבא הזה מנולן, אבל הרפש המקומי שלנו לאיכול אפילו קרניים לטאאל להדביק."
"הא!" אמר וורטר, והסתובב בחזרה לכרכרתו החבוטה.
נו, משהו נחמד בכל זאת קרה היום.
אגנס
הם התעוררו באחד מבין אינספור כפרים קטנים ששימשו למחנה לילה במהלך המסע. אזור ביער שהעצים בו דוללו, בין אם באופן טבעי או בידי אדם, וכמה בתים רעועים נבנו מסביב לפונדק – תמיד מסביב לפונדק – כדי שלעוד כמה נשמות אומללות באימפריה יהיה איפה להעביר את ימיהם.
הבוקר היה קריר ולח תחת מעטה העצים. כשאגנס התעוררה היא הייתה לבד בחדר, אבל זה לא היה יוצא דופן: בריוש בוודאי מצליף בעצמו באיזו פינה, ומריון יצאה אולי להתאמן על לחשים רחוק מדברים שיכולים לעלות באש או להתפרק בטעות. אגנס הקדישה כמה דקות לרקוח ולשתות את תה הבוקר שלה, ויצאה לטיול בחורשה שהתפרשה כמה דקות הליכה אחרי הבתים האחרונים בכפר.
הלילות האחרונים היו יבשים, אבל אדמת הבוקר היתה לחה מאגלי טאאל, וריחות מוכרים עלו באפה של אגנס. טחב; ניצני פריחה; עשבי תיבול שהעלו בדעתה ארוחות חג בסוס הלבן. הריח נהיה משכר כשהתקרבה לקרחת יער קטנה. הצמחיה זהרה כמעט בירוק העשיר של גינת ירק מטופחת, שאגנס לא ראתה מאז האביב האחרון באברהיים. בשם סיגמאר, האם זו חלמונית החורש? פעמוניות? עלי נזיר מוצלב?
האזור היה ריק מאדם, אז צווחת האושר הקטנה והלא מכובדת בעליל שפלטה אגנס היתה רק לה ולעצים. היא התחילה לחפור באדמה שהתרככה מהלחות, הוציאה בעדינות שתיל אחרי שתיל ועטפה אותם בפיסות בד שנשאה עליה לחבישות ספונטניות. אחרי שעה קלה היתה ערימה מכובדת של ממצאים בוטניים מרגשים מונחת על הצעיף שלה, לנשיאה קלה חזרה לפונדק, אבל עדיין משהו בלט בתוך האדמה. פקעת, אולי? אגנס חפרה בעדינות והבוץ כמעט זז תחת ידיה כדי לחשוף מטבע. נראה שהירוקת מהצמחים דבקה בו, ומתחת ללכלוך אפשר היה לראות גם סימן כלשהו.
הרוקחת המבוגרת היתה נרגשת מדי ממציאות הבוקר כדי להקדיש תשומת לב למטבע ישן, אבל היא אספה אותו לכיסה לפני שהרימה את הצעיף מלא ההפתעות ועשתה את דרכה חזרה לפונדק, לבוקר של מיון, תיעוד, שימור ויבוש. אחרי שפרקה את כל הצמחים על שולחן העץ הקטן שבחדר היא הוציאה את המטבע מהכיס והניחה אותו ליד התיק של מריון. הקוסמת למודת הדרכים בוודאי תדע לזהות אותו טוב יותר ממנה.
בריוש
בריוש חזר מהמזבח של סיגמאר, בה סיים את תפילת הבוקר שלו. הוא נהנה לשים לב להבדלים בין שיטות התפילה. למשל – כשהוא התקרב למזבח והוציא את שרשרת ההצלפה שלו, אחד המתפללים הסתכל עליו בעיניים נוקבות והבהיר לו ש"לא כאן".
אז הוא התפלל. עם מילים. זה היה מוזר, אבל מרענן!
הוא התיישב ליד ורטר, על אחד מגזעי העץ בחוץ, עם דייסת הבוקר וקפה הבוץ שלו.
לבריוש לא היה איכפת. אלה היו החיים שלו, ולשבת לארוחת בוקר שקטה בה הוא יכול לאכול ולשתות ולבהות awkwardly באנשים מסביב – היש טוב יותר?
הוא הנהן לאגנס כשעברה בדרך החוצה, והנהן כשחזרה. "מה הן עושות כל הזמן, שתי אלה?" חשב בריוש לעצמו. "אה, הן בטח הלכו למזבח של סיגמאר. כמובן." הוא חייך מתחת לשפם הדייסה שנוצר לו.
לאחר ארוחת הבוקר חזר בריוש לחדר, לוודא שאף סקייבן לא החליט להפתיע אותם שוב. "זה לא פרנואידי אם סקייבנים מנסים להרוג אותך בזמן שאתה שוכב עם נשות כאוס", הנהן לעצמו.
אך ברגע שנכנס לחדר צמרמורת טיפסה במעלה עמוד השדרה שלו. משהו לא היה בסדר. הכל נראה במקומו. החלון תקין… הכל מסודר… לא נראה שאף אחד היה פה.
אז מה זו התחושה הזאת? נחוש להבין, בריוש גלגל Piety, כמו שכבר ימים ארוכים רצה לעשות, ולהפתעתו הוא נמשך למטבע מלוכלך ליד התיק של מריון.
כשהתקרב אליו בריוש נחרד לגלות שמדובר בלא אחר ממטבע של זינץ'! "חיי סיגמאר!" בריוש נרתע אחורה וצעק. "מישהו מנסה להרעיל את מאריון?? כוחות הכאוס מנסים לפתות אותנו??"
בריוש קרע מעל עצמו את הבגדים והזדעק לשמיים. "סיגמאאאאאר! עזור לי להציל את הנשמות הטועות האלו! עזור לי להציל את האימפריה! עזור לי לעזור לך!!"
בעודו מסתכל למעלה בריוש ראה חתיכת בד שחורה מונחת על מסגרת החלון. הוא לקח אותה, ובתנועת יד מהירה השליך אותה על המטבע. הוא כרך אותה מסביבו, ורץ החוצה מהחדר בצעקות הכאוס! הכאוס יאכל את כולנו! רק סיגמאר יעזור!"
אגנס ומאריון לא היו שם, אבל לכשהן חזרו (מלהתפלל לסיגמאר, כמובן) היה נשמע שכל הכפר שוצף וגועש בעקבות איזה מטורף סיגמארטי שמתרוצץ ערום כשהוא מחזיק פיסת בד שחורה בשתי ידיו וצועק לשמיים.
"מטורף," הם קראו לי. "אני אראה להם. אני אראה לכולם!"
בריוש רץ עמוק לתוך היער, והעביר את השעה הקרובה בלחפור עם הידיים שלו ולקבור את הטבע העטוף בפיסת הבד כמה שיותר עמוק.
"עוד נצחון לכוחות הקדושה אל מול הכאוס", חשב בריוש בזמן שצעד בגאווה ערומה בחזרה לכפר. "בוקר טוב, מאריון! בוקר טוב, אגנס!", בריוש נראה מרוצה מעצמו. "נמשיך בדרך? הכאוס לא ינצח את עצמו!" אמר וקרץ.
מאריון ואגנס הסתכלו על בריוש. ואז אחת על השניה. ואז על בריוש. הן השאירו מטבע כסף בתור טיפ בפונדק, עלו בשקט על הכרכרה, והמשיכו בדרכם.
