[EW]
השאלה החודשית: אחרי הפסקה של חודש, השאלה היתה ארוכה מהרגיל.
חלקו האחרון של המסע הממושך ארך קרוב לשבוע וחצי. סה"כ, אתם בדרכים כבר כארבעה שבועות – לא יאמן שיש אנשים שמעבירים כך את רוב ימיהם! גודלה של האימפריה מדהים תמיד, ומגוון האנשים שבתוכה מסקרן ומוזר.
חלק מהאנשים האלו יותר מוזרים ממסקרנים, כמו למשל ההוכלנדים. הדרך הגמדית העתיקה חוצה את הפרובינציה הוכלנד (הקטנה ביותר באימפריה, אבל בין ההרריות שבהן), ולא יוצא לכם להתרועע יותר מדי עם המקומיים, אבל הם בהחלט השאירו עליכם רושם. באופן כללי, מדי ערב עצרתם בפונדקי דרכים, אכלתם ארוחת ערב, השתכנתם, התקלחתם (ובכן, חלקכם), שוחחתם עם עצמכם או עם אחרים והמשכתם לעבוד על הפרויקטים הממושכים שלכם עבור המסע.
בריוש, באחד הערבים בפונדק, או באחת מהפסקות הצהריים בכפר או פינת חמד כלשהי, מצאת את עצמך נאלץ להפריד בין הוכלנדים לבין זרים כלשהם (מפרובינציה אחרת? מארץ אחרת?), שכמעט והתנפלו זה על זה עם כלי נשק. רוחות המלחמה מעוררות התרגשות רבה, ואומנם בטח לא תסכים איתי, אבל לפעמים קורה שהלהבה שורפת את המחזיק בה. מה קרה שם, ואיך הסתיים האירוע?
מריאן, אומנם הקריאה ב-"לקחים עקרוניים בפיזול מתכות מוליכות" של הרב-מג הורשוויץ' תוך כדי הנסיעה גורמת לך כאבי ראש, אבל חי ורונה, אם תקראי רק בעצירות פשוט לא תספיקי לכסות את כל החומר הרלוונטי בחודש הקרוב. אחד הרכיבים החסרים לך בשביל לשדרג את המטה הקסום שלך הוא אבקת כסף גרוסה היטב, במיזוג בין 0.3 ל-0.5 עפרה לגרם – היחס הסטנדרטי עבור הטמעה אלכימאית, כמובן (כמובן!). אפשר לזקק אבקת כסף מתוך משחת המירוק הנפוצה בקרב הוכלנדים אצילים – הם משתמשים בה כדי לשמור על הרובים הארוכים שלהם מתוחזקים היטב. הבעיה היא, שההוכלנדי הממוצע, אפילו זה שאינו עשיר במיוחד, מאוד אוהב את הרובה הארוך שלו. איך הצלחת להשיג אבקת כסף, ומה היית צריכה לשלם על כך?
אגנס, במהלך אחד הבקרים עצרתם לחצות נהר לצד טחנת מים, הגלגל הענק שלה מסתובב בעצלתיים בעוד מי הנהר הצוננים זוחלים מה-Middle Mountains דרומה, באיטיות האופיניות לעונת הקיץ. על גבי טחנת המים היו תלויים קישוטים מוזרים, וגם בהמשך היום הבחנת בקישוטים שכאלו, תלויים במקומות לא סבירים. מנהג מקומי לא ברור? מצאת לנכון לתאר אותו בספרך – תני חלק מהפסקה הזו. (וזכרי שכולם יודעים שהוכלנדים הם ציידים ורובאים מהוללים, שבסה"כ נוהגים לקבל את הזר לחיקם [ואולי זו הסיבה שאין דת אחת ויחידה שאופינית לארץ הזו כולה], אם כי רבים רואים בהם נאיבים חסרי מיקוד).
בריוש
באחת מהפסקות הצהריים, כשישבנו לאכול באיזה פונדק קטן, בריוש ראה פלוגת חיילים הוכלנדים קטנה יוצאת מהפונדק, כשבראשם כהן.
לאחר כמה דקות כבר נשמעו קולות תפילה מחוץ לחלונות הפונדק, מה שגרם לפונדקאית לגלגל לעיניים ולסמן לטרובדור המקומי להגביר את הווליום. "אנשים באים לפה בשביל לנוח מהדרך, לא לפתח מצפון," חשבה לעצמה.
בריוש חייך לעצמו, שכן חיילים מתפללים יכולים להוביל רק לטוב! אך לאט לאט קולות התפילה והשמחה התחלפו בצעקות וקללות, ושאר לקוחות הפונדק התחילו לנוע באי נוחות בכסאותיהם.
בריוש קם ויצא החוצה, לראות על מה כל המהומה.
אולי זה כי הוא היה עסוק באוכל שלו, אולי כי הוא שם לב לחיילים יותר מאשר לכהן שלהם – אבל עכשיו, ממבט קרוב, התחוורה לו האמת הנוראית. הוא לא יכל להאמין למראה עיניו.
החיילים התפללו לאולריק. לא לסיגמאר – לאולריק!
מולם עמדו וצעקו שלושה חיילים סטרילנדים, שלפי הסוסים שלהם (והנוכחות שלהם כאן) אפשר היה רק להסיק שהם רוכבים לחזית.
לאחר הרבה חילופי צעקות כמו "סיגמאר שליט האימפריה!" ו"סיגמאר הילדון הזה?? אולריק לימד אותו כל מה שהוא יודע!", בריוש לא הצליח יותר להחזיק את עצמו ופרץ בצרחה.
"תסתכלו על עצמכם! חיילים של האימפריה! אנשים קדושים! צדיקים! בזמן שאתם מבזבזים את זמנכם באיזה פונדק עלוב בצידי הדרך, כוחות התוהו פולשים לאימפריה!" הוא הרים את הפטיש הסיגמארטי להפליא שלו.
"ואתה," בריוש הפנה את הפטיש לעבר הכהן, "אתה יותר מכולם צריך לדעת מה מונח פה על הכף! קארל פרנץ נלחם בחזית, עוצר בכוחות עצמו עשרות, אם לא מאות יצורי תוהו! ואתם מבזבזים פה את הזמן בוויכוחים חסרי משמעות??"
"זה לא חשוב כרגע למי אתם סוגדים," אמר בריוש בעודו מנפנף בפטיש הכנסיה הסיגמארטי שלו, "מה שחשוב כרגע זה שכולנו נהיה מאוחדים מול כוחות התוהו!"
החיילים ההוכלנדים מלמלו בינם לבין עצמם, תוך כדי הגנבת מבטים לכהן, שהחזיר בלא יותר ממשיכת כתפיים. הוא רגיל היה להיות הקדוש המרכזי לאיפה שהוא הולך, ועימותים עם פאנטיים דתיים הם בהחלט לא כוס התה שלו.
הסטירלנדים נראו מרוצים בהתחלה, אבל ככל שהרטוריקה המשיכה הם הרגישו פחות ופחות בנוח. "כן!…. בואו… בואו נלך לחזית!…" הם ניסו להראות משולהבים.
ההוכלנדים הסתכלו על הסטירלנדים, הסטירלנדים על ההוכלנדים, ובמה שיכול להיות מתואר רק כגישור נפלא בין דתות ובין תרבויות – שתי הקבוצות קמו ביחד ועזבו את איזור הפונדק, כשהם משאירים את בריוש צועק את הרטוריקה שלו מאחוריהם.
"ואל תחזרו עד שכל יצור תוהו הובס מאדמת האימפריה!" צעק מאחוריהם בריוש.
אגנס
חצינו את הוכלנד בימים ספורים, ואלמלא היתה סבוכה כולה ביערות, כרכרה שיוצאת עם עלות השחר מצידה האחד יכולה ודאי להגיע לגבולה השני עד רדת הלילה. אך יערותיה, כך מבטיחים לי המקומיים, הם מה שנותן להוכלנד את קסמה האישי. לדעתי אלו דוקא המקומיים עצמם שאחראים לכך, והרי סיפור שמדגים זאת.
בעודנו חוצים נהר לצד טחנת מים, הבחנתי בקישוטים מוזרים התלויים על הטחנה. הנחתי שמדובר בסמלי קודש מאולתרים לטאאל וריה, אבל מקרוב הם נראו יותר כמו דמויות אנושיות, אחת בערך בגודל אמה, והשניה בגודל כף יד, רחבה וגוצה יותר מחברתה. רשמתי את הצורות בחופזה לקול צעקות ההאצה של בריוש, והמשכנו בדרך.
אולי רק אחרי המפגש הראשון בקישוטים הללו דעתי היתה מופנית לכך, או שבאמת הם התחילו להופיע רק אחרי הנהר, אבל נדמה היה שבכל כמה דקות מסע אנחנו נתקלים בשתי דמויות כאלה. לרוב הן מגולפות מקליפת עץ דקה, אך לעתים עשויות מעור, מסותתות מאבן, או אפילו שילוב של כמה חומרים, בהפגנה מרשימה למדי של כישורי עבודת יד. הן תמיד תלויות אחת ליד השניה, והרוח לעתים מלפפת את החוטים כך שהן כמעט נושקות זו לזו.
כשהגענו לכפר אסק (גרסאות גדולות יותר של זוג הדמויות היו תלויות על כמה בתים בכפר, וליד כמה מהמקדשים הקטנים), החלטתי לחקור לפשר העניין.
בשבועות האחרונים יותר ויותר קבוצות מדרום האימפריה חוצות את הוכלנד בדרך לגבול הצפוני: סטירלנדים, מידנלנדים, טלבכלנדים – כולם באים, עם האמונות שלהם, הגאווה הפרובינציאלית, התרבות אליה הם רגילים. כולם באים, ובדרכם נתקלים באנשי הוכלנד…ובגמדי הוכלנד, שחיים ועובדים לצידם. האימפריה כולה אמנם מאוחדת בשעת מלחמה זו, אבל לא מאוחדת כל כך עד שכל תושביה מוצאים מקום בליבם לקבל את זה. מאז הקריאה לחזית צצים יותר ויותר מקרים של אלימות נגד גמדי הוכלנד, הפגנות אכזריות שתושבי הפרובינציה לא רגילים אליהן ומסרבים לקבל. אבל עין תחת עין היא לא דרכם של ההוכלנדים, ובזמנים כאלה על אחת כמה וכמה לא ראוי לאדם לצאת נגד חברו, כשמצפון קמים עלינו כוחות אפלים שבעתיים.
פתרונם של המקומיים – ואני מקווה ששנות חיי לא הקשו אותי מכדי להאמין שהוא יעבוד – הוא פתרון הוכלנדי בעליל. הדמויות התלויות בכל מקום – אחת בפרופורציות אנושיות והשניה גמדיות, זו לצד זו ולעתים חבוקות יחד – אומרות לזר: "הגעת להוכלנד. אתה מוזמן לעבור דרך אדמתנו, לשתות את המים שזורמים במורד הרי המרכז ולצוד ביערות (אם תצליח), אבל בתמורה עליך לקבל שבהוכלנד גמד חי לצד אדם בשוויון וברעות, ויחס רע, אלים או מבזה כנגד גמד, כמוהו כעלבון כנגד כל תושב אימפריה. אם תפר את התנאי הפשוט הזה, אנא זכור שהוכלנדי לומד להשתמש ברובה ציד בגיל חמש בערך, ואנחנו טובים מאוד בלהסתתר בין העצים."
מריון
בוקר אחד בהוכלנד, מאריון התיישבה לכוס תה ג'ינג'ר מרגיע בפונדק Backpfeifengesicht [בגרמנית: אדם שזקוק לסטירה בפנים], כאשר לפתע שמעה קול רועם צוהל, 'אוי! זו את! הו, יופי, בואי לכאן, חברוקונת! בדיוק מישהי כמוך גירד לי למצוא!'. היה זה לא אחר מאשר צייד הטרולים שפגשה אצל הלונימארי מאור באוורהיים, מקועקע כולו, עם זקן ושיער כתומים ממש כמו להבות, גרזן דו-ידני עצום על גבו, ואוחז בידו הימנית קנקן בירה שוצף, שחלקים מהקצף שלה כבר נוטפים משערות שפמו וקצוות זקנו.
'הוי הוי גברת, קיוויתי שאתקל במישהו כמוך כאן. את טובה במאמבו-ג'אמבו הזה, הו, איך שלא תקראי לזה, קסמומים או משהו, לא? בואי, בואי, יש לי משהו להראות לך.'
בקושי מחניקה אנקה, מאריון התקרבה אליו באי-רצון. הגמד הזדקף, הניח את הקנקן, וקרא בקול רועם שאין סיכוי שאף אחד בפונדק יכול היה לפספס, 'תראי מה עשו לי כאן!' ובתנועה אחת הפשיל את מכנסיו ותחתוניו לעיני כולם, ובמיוחד לעיני מאריון שעמדה ממש מולו.
אנקות הפתעה וגועל נשמעו מכל היושבים, והמלצרית קראה בשאט נפש, 'הכנס אותו חזרה למכנסיים, ברברי שכמותך!' [יצויין שלא קראה 'גמד ברברי שכמותך', כי כפי שאגנס כתבה ביומנה, ההוכלנדים ליברליים וסובלניים באופן נוגע ללב ממש].
בלי להכנס לפרטי אנטומיה שאף אחד לא רוצה לשמוע אותם, אומר רק את מה שהגמד רצה שאגנס תבין, אבל העדיף את גישת ה-Show not tell – אזור חלציו היה אפרפר באופן חולני עם ציוויון מובהק של קסם שחור.
'אההההה. הבנתי', ענתה מאריון בחופזה, 'בוא, לבש חזרה את מכנסיך ואנסה לעזור לך.'
'את חברוקונת! ידעתי שתהיה חברמנית! בואי, אקח אותך גם לת'ומאס.'
ת'ומאס, כך מסתבר, היה בריגדיר הוכלנדי בן-אנוש בהיר שיער שסבל גם הוא מאותו קסם שחור, רק שאצלו המקום הנגוע היה הרגליים, כך שהמסכן נאלץ להעביר את היום במיטה בחדרם של השניים בפונדק.
הגמד, שבאופן מוזר עדיין לא סיפר למאריון את שמו, הבהיר שהם נתקלו אתמול בלילה בחבורה של מכשפות ב-Great Forest בעת סיור שמטרתו היה למגר את התוהו – 'יימח שמו' – ירוקי עור – 'טפו' – או כל 'נבלה בן טרפה אחר'. למרבה הצער, נתקלו דווקא במכשפות יער לא סימפטיות, שהשאירו את חותמן בהשפעות הלא נעימות האלו על גופם, לפני שהגמד והבריגדיר חצבו וירו בהן, עם גרזן לצד רובה-ארוך.
מאריון הייתה עוזרת לגמד ולבריגדיר גם ללא המילה 'רובה-ארוך', כי קסם שחור צריך למגר גם ללא תמורה חומרית. היא בילתה כמה שעות בלגלגל spellcraft כדי להתאים לחש נוגד כך שישפיע על הגמד והבריגדיר, וביקשה את עצתה של אגנס, שבאה לעזור ללא היסוס, כי היא חברה טובה של ממש, וכך עד שקיעת השמש רגליי הבריגדיר ואזור חלציו של הגמד חזרו לתקינותם. הבריגדיר אסיר התודה שמח להעניק למאריון את משחת המירוק, והגמד מצידו נתן לאגנס נשיקה על היד ומרקחת ריפוי, בטענה שריפוי 'זה לבני אנוש רפים בכל מקרה, גמדים אמיתיים נושאים את הפצעים שלהם בגאון!' ואכן הראה לאגנס את החור בכתפו מיריית חץ.
